ניפוח זכוכית אמנם נולד בתקופה הרומית העתיקה, אך בשל העלות הגבוהה של בקבוקי זכוכית באותה תקופה, רוב היינות אוחסנו בצנצנות חרס. עד המאות ה-17 וה-18, יין בבקבוקי זכוכית הפך לפופולרי יותר ויותר, אך הקיבולת של בקבוקי יין נעה בדרך כלל בין 600 מ"ל ל-800 מ"ל. באותה תקופה, בורדו כבר צברה מוניטין רב, ובריטניה, הידועה כ"אימפריה שלעולם לא שוקעת", הייתה היצואנית הגדולה ביותר של יין צרפתי.
זה גורם לכאב ראש שיחידת המדידה בבריטניה היא הגלון הבריטי, בעוד שבצרפת זה הליטר. לנוחיות ההמרה, הסטנדרט להובלת חביות עץ אלון בורדו הוא 225L, כלומר הוא בערך 50 גלונים; והפרקטיקה הוכיחה שמפרט זה מתאים מאוד גם לתחבורה ימית. אולם שוב עולה השאלה: לכמה בקבוקים יש לחלק חבית יין? אנשים חכמים תמיד חושבים על פתרון, והם מגלים שחבית יין אלון יכולה להתחלק ל-25 קופסאות, כל אחת עם 12 בקבוקים ו-750 מ"ל כל אחת. כלומר, חבית עץ אלון אחת=225 ליטר=50 גלונים=25 קופסאות * 12 בקבוקים=300 בקבוקים * 0.75 ליטר. כלומר, בקבוק אחד הוא 750 מ"ל. אז נולדה מה שנקרא תיאוריית הבקבוק הסטנדרטי האחד.
ראוי להזכיר שלקופסת יין יש קיבולת של 0.75L * 12=9L, ומכאן נולדה הקופסה הסטנדרטית הבינלאומית. בגלל ש-9L שווה בדיוק ל-2 ליטר, מקובל כיום לארוז 6 בקופסה מכיוון שהיא שווה בדיוק ל-1 ליטר.
